סיור רקמת החיים של שכונת עג'מי – עם מדריכה תושבת השכונה

עג'מי 2009, הסרט, לא השכונה, השאיר עלי את חותמו. דרמת פשע מטלטלת בשכונה יפואית, השחקנים, תושבי השכונה, חסרי ניסיון במשחק ועטורי ניסיון חיים. בעקבות הסרט השכונה אמנם פרצה אל תודעת הציבור אבל אני מדריכת טיולים תל אביבית ותיקה עוד לא דמיינתי ששלוש שנים אחר כך אבחר בה כמקום מגורי.

את קווי הגבול של השכונה ניתן לשרטט על המפה אך טיול רגלי בה יבהיר עד כמה הגבולות מטושטשים. עג'מי נבנתה כאחת משכונות רבות שנבנו עם התרחבותה של יפו במאה ה 19, שכונות אתניות של יהודים, נוצרים ומוסלמים כל שכונה היופי שלה והסיפור שלה.

טיול בשכונת עג'מי לוקח אותנו בין ים לסמטאות, בין ישן לחדש, בין פעם לעכשיו. המבנים ההדורים לצד מבנים מרופטים מעידים לא רק על שיני הזמן כי אם גם על מלחמות ותהפוכות שלטוניות.

בין הרעש לשקט שכאן אני אוהבת להקשיב לצלילים: קול המואזין המתחלף בצלצול פעמוני הכנסייה, צלילי נגינת העוד שבוקעים פה ושם מחלון של חמארה מקומית, קרקור תרנגולים ופעיית כבשים, לעת ערב מפלחים את האוויר פיצוצי זיקוקים צבעוניים המרמזים על חתונה. אישית בפינה הסודית שלי אני מתמכרת עם המטיילים לצלילי נבל של נגנית מופלאה.

בעג'מי אפשר גם להתאהב דרך הבטן. לצד התורים הארוכים בחומוסיות המפורסמות שבשכונה אבו חסאן או קלבוני פזורות מאפיות הבייגלה המפורסמות לא פחות וכמובן כמה ממוסדות הקפה שעם ריחם אני אוהבת להתעורר בבוקר. אם מדברים על ריח אז אין כמו לשבת בטיילת הים, שרועים על הדשא או ישובים על ספסל ולהתמכר לריח הים, מה שמזכיר שעוד לא דברנו על ארוחת דגים יפואית. יותר מהכל אני מחפשת את המאכלים המסורתיים אותם אפשר לטעום בעיקר בבתים. בידיים אוהבות לשות הנשים את הבצק וממלאות אותם בתבלינים עם סיפור. אני אוהבת את המפגש האנושי ואת הסיפור בקצה המזלג.

כשאני משוטטת בשכונה שלי להנאתי אני אוהבת להתבונן בדלתות. כאן אפשר למצוא אין סוף מיוחדות. אני יודעת שמעבר לכל אחת מהן יש סיפור אנושי מיוחד לא פחות ואני סקרנית לגלות אותו, לפתוח דלת תרתי משמע. מפגשים שאני חושפת גם למטיילים שלי אם מתאפשר. בעיתונות ובטלוויזיה מדברים על יפו בהקשר של ג'נטריפיקציה ושווי נדל"ן עג'מי הסרט עוסק בפשע אבל הסיפור כאן הוא הרבה יותר מרתק ומורכב מזה. לכן מומלץ לצאת מהכורסא ולחוות את המקום בעצמכם. כאן מומלץ לסייר עם מדריך, במקרה שלי עם מדריכה מקומית ולגלות לצד כל אלה את תמצית הקסם של המקום. עג'מי היא השכונה שלי. המקום בו בחרתי לחיות ולגור. ואת הסיפור שלי בבית שלי אני שוזרת בסיור. כאן אני הולכת לישון ומתעוררת אל תוך רקמת החיים העדינה והמאוד מיוחדת.

עג'מי הוא 'הזר', הפרסי. סביבו נכרחו מסורות שונות, לפי אחת מהן, זהו מקום קבורתו של איברהים אל עג'מי, ועליו נבנה המסגד של השכונה – מסגד עג'מי.

גן השניים בשמו, מנציח אירוע בו תושב השכונה, עבד אל-ג'ני, נרצח על ידי מפגע ערבי, כאשר ניסה לגונן על הנערה אילנית אוחנה, שנרצחה אף היא באותו אירוע, בשנת 1992. הרחוב הסמוך לגינה בו התגורר עבד אל-ג'ני, קרוי על שמו.

שנאי החשמל של יפו ניצב בקצה גן השניים, בפינת הרחובות יפת וציונה תג'ר. זהו אחד מחמשת שנאי החשמל הראשונים שהקים פנחס רוטנברג בראשיתה של "חברת החשמל ליפו". את השנאי תכנן בסגנון מזרחי, האדריכל אלכסנדר ברוולד.

בקצה שכונת גבעת עליה, צופה אל חוף הים, ניצב מבנה שונה בסגנונו מבתי השכונה, זהו מרכז פרס לשלום ולחדשנות. בעבר הרחוק שכן כאן בית החולים הממשלתי של יפו, דונלו ב'. מומלץ להזמין מקום ולחוות את הפנים היפות של ישראל, אנשים ומיזמים פורצי דרך לעולם כולו. כחלק מחזונו של שמעון פרס.

וילה עירונית צופה לים, זה היה מבוקשו של עבדול רחמים מהאדריכל היהודי יצחק רפפורט. סיפורו של הבניין ומערכת היחסים בין השניים ועד הפיכתו לבית השגריר הצרפתי הם בסיפור מרתק.